ד"ר ניסן אררט

האמת והחסד הן שתי אידאות מרכזיות בסיפור המקראי, ועוברות בסיפורים מקראיים רבים כחוט השני. האמת מייצגת את הדבר המתקבל על הדעת, שיש לתת בו אמון, הדבר הנכון שראוי לעשותו, בהתייחסותנו אל הזולת במערכות "מן הדין"- מן ההגיון. "חסד" מציין את העשייה המפליגה מעבר למתחייב מן השיקול ההגיוני, וזאת משום ההתגברות של תחושת החיבה המשולבת עם הרגשת החובה, ביחסנו אל הרע. מרכזיותם של האמת והחסד, כערכים בסיפור המקראי, נמצאו, ולא במקרה, מכוונים אל שני הפנים של האלוקות במקרא: מידת הדין ומידת הרחמים.

בספר זה, ד"ר אררט מציע לראות בכמה מסיפורי המקרא, הכתובים ב"לשון של פעולה", כדרמות. אלה אינן דרמות המיועדות להצגה על במה, אלא סיפורים "דרמטיים" בעל-פה.
השפעת הרעיון: הצעה זו, המודגמת בספר באמצעות "מערכות" ו"תמונות", מציעה לקורא פרשנות ייחודית. היא קרובה לשיטת לימוד של "הזדהות", שנחשבת לאופטימלית להבנת המקרא ולהוראתו. קריאה "דרמטית" זו גם פותרת בעיות פרשניות שמתגלות בקריאה רגילה של הטקסט המקראי.

הצעה ללימוד היחידות הנבואיות בישעיה מ'-ס"ו

שיבת ציון בהיסטוריוגרפיה בנבואה ובתהילים

דמותו של גיבור־המלחמה בחברה, בעת העתיקה, משתקפת בספרותה; והיא משקפת במידה רבה את מערכת ערכיה והשקפת־עולמה.
מתוך מגוון היצירה הספרותית שבמקרא, נבקש להתחקות אחר דמותו של גיבור־המלחמה, בסיפור המקראי בלבד.

עניינו יהא בציון התכונות הייחודיות של גיבור־המלחה המקראי, כגון נכונותו לצאת להילת – הפרט או הציבור – ובדרך זו, ננסה ללמוד על השקפת־העולם של המקרא.

במאמר זה נעסוק במשה 'הגיבור' – המצביא המושה את עמו.

סיפורים על מעלליו של שמשון, יש להניח, הילכו בעם כבר בחייו; ולאחר מותו, מסתבר, נשארו בקבצים קבצים.
הסיפורים שנבחרו מתוך קבצים אלה, ונשתקעו בספר שופטים, אומרים דרשני: בחירתם גופם וזימונם יחד לאכסניה אחת - מה באו ללמד?

המבקש להציע פרשנות להבנת יצירה ספרותית כל שהיא – חייב, תחילה, לקבוע את הסוגה (הז'אנר) שהיא משתייכת לה. בהניחנו, כי ספר איוב – סיפור המסגרת ומסכת הנאומים כאחת – לא רק משל היה (בבא בתרא ט"ו, ע"א), אלא באו "למשל ולשנינה" (דברים כ"ח, ל"ז ועוד), כדרמה סטירית – יש משום נטילת סיכון בקביעה זו בשל הבעייתיות שבהגדרת הסטירה – כסוגה.

הויכוחים בין חכמים תנאים ואמוראים – אם לראות את מגילת־ אסתר כספר־קודש, שנכתב ברוח הקודש, או כספר־חילוני, שאינו מטמא את הידיים (כעין מגילת־תענית) לא פסקו גם לאחר שהוכנסה אל אוסף כתבי־הקודש כאחד הספרים האחרונים.

מסכת הדמויות הססגונית שבספרי־התורה מציירת שניים מן האישים המרכזיים – אברהם ומשה – כדמות 'גיבור־מלחמה'. על־פי השקפת־העולם של המקרא: מי שיוצא להושיע את עמו בצו־אלוהי מפורש, הרי הוא פועל מתוך אמונה, כי מעבר לעשייתו 'האנושית' מצויה ישועה אלוהית פלאית. כך אברם 'נשיא האלוהים', במסעו צפונה, יוצא להושיע את לוט "אחיו" ומשיב את שבי־סדום מיד שוביהם (בראשית י"ד 17-15); וכן משה 'שליח האלוהים', במסעו דרומה כמצביא, מושיע את עמו ומצילו מיד רודפהו המצרי (שמות י"ב-ט"ו). הצגת פן זה של 'הכוח' ב'איש הרוח' – אברהם או משה – מעצימה את דמותם הייחודית של שני אישים 'בחירי־אל' אלה.
לעומתם, יהושע – "משרת משה" ושר־צבאו; ולאחר־מכן מי שכבש את ארץ כנען – מוצג דווקא בהבלטת פן 'איש הרוח', השופט־המנהיג הנבואי, יתר על היותו 'איש הכוח', המצביא־הלוחם הכובש. עניין זה, כבר מצוין בספרי־התורה: אף שיהושע היה, למעשה, המוציא והמביא את ישראל בכל המלחמות שנקרו על דרכו, מאז מעבר ים סוף ועד למעבר הירדן, אין הוא נקרא בשם המוציא לפועל, אלא בהתנגשות עם עמלק; לא במלחמה עם מדין ולא ברצף האירועים המלחמתיים בעבר־הירדן־המזרחי למן הר שעיר, הגלעד ועד הבשן. בשעה שיהושע מוצג כ'יורשו' של משה אין כל איזכור לתפקידו כשר־צבא.

הוראת ספר ויקרא - להוציא פרשת קדושים שהיא יחידת־הוראה לעצמה - כרוכה בקשיים דידקטיים, הנובעים ממהותו של החומר העיקרי: תורת הקורבנות לישראל.