יהושע הגיבור - איש הרוח - השופט המושיע

מסכת הדמויות הססגונית שבספרי־התורה מציירת שניים מן האישים המרכזיים – אברהם ומשה – כדמות 'גיבור־מלחמה'. על־פי השקפת־העולם של המקרא: מי שיוצא להושיע את עמו בצו־אלוהי מפורש, הרי הוא פועל מתוך אמונה, כי מעבר לעשייתו 'האנושית' מצויה ישועה אלוהית פלאית. כך אברם 'נשיא האלוהים', במסעו צפונה, יוצא להושיע את לוט "אחיו" ומשיב את שבי־סדום מיד שוביהם (בראשית י"ד 17-15); וכן משה 'שליח האלוהים', במסעו דרומה כמצביא, מושיע את עמו ומצילו מיד רודפהו המצרי (שמות י"ב-ט"ו). הצגת פן זה של 'הכוח' ב'איש הרוח' – אברהם או משה – מעצימה את דמותם הייחודית של שני אישים 'בחירי־אל' אלה.
לעומתם, יהושע – "משרת משה" ושר־צבאו; ולאחר־מכן מי שכבש את ארץ כנען – מוצג דווקא בהבלטת פן 'איש הרוח', השופט־המנהיג הנבואי, יתר על היותו 'איש הכוח', המצביא־הלוחם הכובש. עניין זה, כבר מצוין בספרי־התורה: אף שיהושע היה, למעשה, המוציא והמביא את ישראל בכל המלחמות שנקרו על דרכו, מאז מעבר ים סוף ועד למעבר הירדן, אין הוא נקרא בשם המוציא לפועל, אלא בהתנגשות עם עמלק; לא במלחמה עם מדין ולא ברצף האירועים המלחמתיים בעבר־הירדן־המזרחי למן הר שעיר, הגלעד ועד הבשן. בשעה שיהושע מוצג כ'יורשו' של משה אין כל איזכור לתפקידו כשר־צבא.