עיון ספרותי באגדה "רבי ויוחנן וריש לקיש"

בבא מציעא פא

מוקדש בהוקרה למורה-חברה

פרידה ציפורה ז"ל

האגדה - הנחות מוקדמות

האגדה, האצורה בספרות התנאית והאמוראית, ממצעת בין הסיפור המקראי ובין הסיפור העממי (כולל הסיפור החסידי וסיפורי עגנון). אי לכך יימצאו בה, מחד גיסא, סממנים ספרותיים המאפיינים את הסיפור המקראי; ומאידך גיסא יתגלו בה סימנים המציינים את הסיפור העממי המאוחר. כראשון וכאחרון: הסיפור באגדה לא בא לשעשע או להנות את המאזין - אלא ללמדו לקח. הסממנים הספרותיים הצורניים משמשים כלי להעברת המסר התכני.

מכאן: כבסיפור המקראי (וכבטרגדיה היוונית) כמו בסיפור האפי (במחזה המודרני) - ממוקד הסיפור שבאגדה באידיאה מרכזית, שגיבורים מעטים (שנים עד שלשה), בשיחם ובפועלם, מגלמים ומבטאים אותה. אלא, שבשונה מן הסיפור המקראי, הגיבורים באגדה הינם "טיפוסים", המגלמים תכונה מרכזית אחת.

כמו בסיפור המקראי הדמויות מעוצבות במינימום פרטים הכרחיים (מיעוט בתארים ובציור קלסתר פנים - אלא אם כן יש לפרט, כגון הלבוש, משמעות בסיפור). על מהות הדמות עומד הקורא מתוך מעשיה או דבריה - ללא אינטרוספקציה או פסיכולוגיזציה, כמצוי בסיפור המודרני.

כבסיפור המקראי השיחה - בבואת המעשה, רגשות ה"גיבור" ומצבי הרוח שלו, - מקדמים את ההתרחשות. באגדה היסוד הדרמטי הזה מקבל פנים של עימות; ויש בו יסודות של טרגדיה ואף קומדיה.

כבסיפור המקראי המאזין נדרש "לקרוא בין השיטין". האגדה התמציתית נותנת אך אבני בנין, ציוני דרך ומגמות. את הבנין כולו עלינו להשלים בקריאה אינטנסיבית, העושה שימוש בעיצוב האומנותי של הסיפור, כדי לקלוט את המסר התכני, האצור בו ברובד העליון (הגלוי) כברובד התחתון (הנסתר).

האגדה "רבי יוחנן וריש לקיש"

יום אחד היה רבי יוחנן רוחץ בירדן. ראהו ריש לקיש וקפץ לירדן אחריו. אמר לו: "כוחך - לתורה". אמר לו: "יופיך - לנשים". אמר לו: אם אתה חוזר בך, אני נותן לך את אחותי, שהיא יפה ממני". קיבל עליו. ביקש לחזור להביא בגדיו ולא יכול (לחזור). הקרהו והשנהו, ועשהו אדם גדול.
יום אחד היו נחלקים בבית המדרש: הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל-יד ומגל-קציר - מאימתי מקבלין טומאה? משעת גמר מלאכתן. ומאימתי גמר מלאכתן? רבי יוחנן אומר: "משצירפם בכבשם, ריש לקיש אומר: משיצחצחן במים. אמר לו: "ליסטים בליסטותו יודע". אמר לו: "ומה הועלת לי? שם 'רבי' קראו לי, כאן 'רבי' קורין לי". אמר לו: "הועלתי לך, שקרבתיך תחת כנפי השכינה"...
חלשה דעתו של רבי יוחנן. חלה ריש לקיש. באה אחותו, בכתה (לפניו), אמרה לו: "עשה בשביל בני". אמר לה: "עזבה יתומיך - אני אחיה". - "עשה בשביל אלמנותי" - אמר לה: "ואלמנותיך - עלי תבטחו" (ירמיהו מ"ט, 11). נחה נפשו של רבי שמעון בן לקיש.
והיה רבי יוחנן מצטער אחריו הרבה. אמרו חכמים: "מי ילך ליישב דעתו?" - "ילך רבי אלעזר בן פדת, שמחודדות שמועותיו". ישב לפניו, כל דבר שהיה אומר רבי יוחנן (היה) אומר לו: "שנויה (תניא) שמסייעת לך". אמר (לו): "אתה כבן לקיש?! בן לקיש - כשהייתי אומר דבר, היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות, ואני מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים, ומאליה רווחת השמועה; ואתה אומר, שנויה שמסייעת לך'?" וכי איני יודע שיפה אני אומר?!"
היה הולך וקורע בגדיו ובוכה ואומר: "בן לקיש, היכן אתה? בן לקיש, היכן אתה?" והיה צווח עד שנטרפה דעתו, ביקשו חכמים רחמים עליו ונחה נפשו...

***************

חילקנו את סיפור האגדה לחמש תמונות: שתי הראשונות פותחות בביטוי "יום אחד היה"; ואילו שתי האחרונות פותחות בביטוי "היה" בלבד; תמונה מס' 3 ותמונה מס' 5 מסתיימות ב"נחה נפשו". חמש התמונות, כמוצע, מובילות להנחה, כי לפנינו מעין דרמה טראגית שיש בה: בתמונה מס' 1 האקספוזיציה - הצגת הדמויות המתעצמות; בתמונה מס' 2 - הקונפליקט האידיאי והאישי; בתמונה מס' 3 – השיא; ובתמונות 4 ו - 5 - ההתרה בשני שלבים. היסוד הדרמטי בא על ביטויו בדיאלוג (המצוי בכל אחת מן התמונות), החושף את המסיכה מעל פני הדמויות המתנגשות - בדבוריהן ובשתיקותיהן. (שלש דמויות באגדה: הפרוטאגוניסט - הדמות הראשית - רבי יוחנן; האנטאגוניסט - ריש לקיש; והטריטאגוניסט - המקשר בין השתיים - אחות רבי יוחנן, וכן רבי אלעזר בן פדת "המקהלה" - מיוצגת ע"י "החכמים").

הקונפליקט בעלילה האגדה - המתפתחת, המסתבכת והניתרת - הנו טראגי ביסודו, גבורי האגדה אישים נעלים. אולם הפרוטאגוניסט (ר' יוחנן) אינו כליל השלימות: אדרבא, הוא נשלט ע"י "היצר" (הגאוה) - המסתתר מאחרי "הדעת" (הקנאה לתורת-ד'); והוא מגיע בשיא (ובשפל), עד כדי "התחסדות" מתנשאת. אלא שכאן באה התפנית. שלב שלב מתגלית גדולתו האנושית (החזרה בתשובה): הוא מודה בחטאו; והוא מכפר על עוונו (טרוף הדעת).

המבנה המוצע אינו סותר אפשרות לראות בסיפור האגדה "מבנה כיאסטי", המאפיין רבים מסיפורי המקרא4 כפי שנראה להלן.

1. האקספוזיציה": ה"רבי" וה"ליסטים" בעל-התשובה

פתיחת הסיפור "יום אחד היה רבי יוחנן רוחץ בירדן" באה לציין מצב רגיל אצל רבי יוחנן, המטהר עצמו ומתקדש (כמשמעות הפעל רחץ במקרא) במי הירדן (- ברובד העליון; התורה הטהורה - שנמשלה למים - ברובד התחתון). ריש לקיש, הליסטים, הגברתן, נפעם מיפי (אישיותו) של הרב, - נמשך "וקפץ לירדן אחריו" (ברובד התחתון - קפיצה חד-פעמית, נחשונית, אל עולם התורה). במפגש בין רבי יוחנן וריש לקיש מייצג הראשון את "כתר הנוי" וריש לקיש את "כתר הגבורה" (הפיזית). האחרון נמשך אל הראשון בכבלי היפי; אך רבי יוחנן רואה בקפיצה הנחשונית אל מי הירדן (התורה הטהורה) - גם כשהיא תלויה בדבר (הנוי-היופי) - משום גבורת הנפש (הצעד המהפכני הראשון אל עבר החזרה בתשובה). וזה שהוא אומר לו: "חילך לאורייתא" (כוחך לתורה) - היינו כח נפשי זה עשוי להביאך לדרגה גבוהה בעולם התורה; ואילו ריש לקיש משיבו: "יופיך - לנשים". כאומר: חבל על כלי נאה כל כך שיתבזבז בעולם התורה. המפגש מסתיים בהצעתו של ר"י: "אם אתה חוזר בך, אני נותן לך את אחותי, שהיא יפה ממני". "כתר היופי" אינו אלא כלי ואמצעי בלבד בעולמה של תורה; ואין כל רע בכך אם החזרה בתשובה, של ריש לקיש, תהיה תלויה בדבר (האהבה לאחות ר"י).

"קיבל עליו" ריש לקיש עולה על תורה; ונתברר לו, כי התורה מתשת כוחו (הפיזי) של האדם (עם שהיא מחזקת את רוחו). "ביקש לחזור להביא בגדיו - ולא יכול". המשמעות כאן סמלית ללא כל ספק: משקבל עליו עול תורה ומצוות נשתנתה כל אישיותו (המסומלת ע"י הבגד). משעשה את הקפיצה הראשונה - על דרך התשובה השלמה - אין עוד דרך חזרה ממנה אל עולמו הקודם. מכאן ואילך הפך ריש לקיש הרב ליסטים - לתלמידו של רבי יוחנן. הראש המפקד והמצווה היה לחומר בידי הרב היוצר והמעצב: "הקרהו והשנהו ועשהו אדם גדול". הפעלים מציינים פעילות של ר"י וסבילות של ר"ל. סמיכותם באה להצביע על פעולה אינטנסיבית - שבסופה יצא המוצר המושלם: "אדם גדול". - אין צורך לומר: גדול בתורה; ואפשר; גדול במידות התורה...

לא פעם בחינוך: נדמה לו, למחנך, כי נפש החניך כחומר ביד היוצר; ולא היא: - המורה אמנם נתכוון לעצב אישיות על פי תפיסתו החינוכית; - ואילו נפשו של החניך נתעצבה על פי מערך נפשה היא - לאור תפיסתו החינוכית של מעצבה.

2. "הקונפליקט" בין רבי יוחנן וריש לקיש

"יום אחד היו נחלקים בבית המדרש" - יום אחר מצאו עצמם רבי יוחנן, הרב, וריש לקיש, התלמיד, נחלקים זה עם זה שווה בשווה. ברובד העליון מחלוקת בעניין הלכתי: מהו שמעצב, סופית, את הכלי - צריפתו באש הכבשן, או צחצוחו במים המצננים? ברובד התחתון נחלקים הרב והתלמיד (לשעבר) בשאלה החינוכית: כיצד מעצבים אדם? הרב טוען, כי אורה של תורה האור והאווירה, המועברים מן המורה אל התלמיד - בוערים ומדליקים את נשמתו.

("התלמוד") - דרכו הוא בהחזרת ריש לקיש לתשובה - היא הדרך; משום ש"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". לעומתו טוען ריש לקיש, מניסיונו, כי מידות התורה ומצוותיה, הנמשכים כמים ומרווים כל צמא ("המעשה"), - היא הדרך, המטהרת ומכשירה את האדם להגיע בכוחות עצמו, אל השלמות.

רבי יוחנן, שלא היה לו מה להשיב על עמדת ריש לקיש (אפשר נראתה לו צודקת יותר מעמדתו - הן ברובד העליון: מאימתי גמר מלאכתו של כלי; והן ברובד התחתון מאימתי גמר עצובו של האדם כ"כלי"). משנפגעה יוקרתו, כרב, כמורה וכמחנך, - נתפס רבי יוחנן לרגע של חולשה אנושית טבעית; והריהו משיב לתלמידו - מי שהשיבו בתשובה - בהערה סרקסטית: "ליסטים בליסטותו יודע"... ברוב העליון" מודה ר"י, כביכול, בצדקת בר-פלוגתיה - שהרי ר"ל בר-הכי (מומחה) בשטח זה. ברובד התחתון - כאומר: ליסטים - לעולם ליסטים! פעם ליסטם את הבריות, בגזלו את רכושם, - עתה הוא מלסטם אותי, ממעמדי, כרב וכפוסק. ולא חש רבי יוחנן, באותה שעה, לאיזו מדרגה הוא נופל (אונאת דברים לבעל תשובה) בשל "הקנאה התאוה והכבוד" (כביכול כבודה של תורה - ולמעשה כבוד עצמו).

ברגע הראשון ריש לקיש (הליסטים לשעבר) משיב לר"י (אף הוא, כמידתו, בסרקזם) מלחמה שערה: "ומה הועלת לי? שם, 'רבי' קראו לי, כאן 'רבי' קורין לי". כאומר: אם עולם התורה עומד - כפי שנראה מתגובתך הקנאית - על הכבוד בלבד, - נכשלת בעיצוב שעיצבת אותי. אני איני זקוק לכתר של כבוד. לא כדי לרכוש עמדה של "רבי" חזרתי בתשובה. טעית בי - אפשר כשם שטעיתי בך: אל תסתכל בקנקן (בכלי) - אלא במה שיש בו.

בדברי תגובתו, בסמוך, נדמה כאילו חזר בו רבי יוחנן מדבריו הקשים כלפי ריש לקיש. נדמה כאילו בדבריו - "הועלתי לך שקרבתיך תחת כנפי השכינה" - מודה ר"י לר"ל כי לא הוא שעשאהו "אדם גדול" בתורה; אף זקף לעצמו את העובדה שקרבהו אל כנפי השכינה; והוא מבקש, איפוא, מריש לקיש כי יכיר לו טובה על כך..

אולם נעימת הקול של רבי יוחנן - כמסתבר מן ההמשך - לא נשמעה בניחותא. אלא, אדרבא, התריסה כלפי ריש לקיש (בהמשך לדבריו הסרקסטיים הקודמים): ראה איזה כפוי טובה אתה לי!

בהעדר כל תגובה מעם ריש לקיש, מתגלית גדולתו הנפשית. אין ר"ל משיב לדברי ר"י על פי הנעימה המתריסה כלפיו. אין הוא טוען כלפיו, כי אך יוהרה היא מצדו לחשוב, כי הוא - ב"תלמודו" בלבד - קרבהו אל תחת כנפי השכינה. שהרי יודע רבי יוחנן, כי אלמלא "מעשהו" - ריש לקיש לעצמו עם עצמו - לא היה מגיע לאשר הגיע; וודאי לא היה מגיע למדרגת הגבור, הכובש את יצרו, כמעשה השתיקה - "הטוב לגוף" - שהוא גוזר על עצמו עתה - על מנת שלא להרבות בדברים ולבוא לידי חטא, בפוגעו במורו-חברו. העובדה: ריש לקיש מחריש. - ורבי יוחנן: כיצד יקבל שתיקה, מרצון, זו של ריש לקיש?

3. "השיא": השפל של רבי יוחנן וההתעלות של ריש לקיש

מתברר, כי "חלשה דעתו של רבי יוחנן" - רוצה לומר: רבי יוחנן לא יכול לשאת את שנראה בעיניו כשתיקתו "הרועמת" של ריש לקיש. הוא נפגע; ובתוככי לבו נתמלא צער על עצמו - כשהוא נוטר טינה לריש לקיש (כביכול) תלמידי כפוי הטובה. לעומת זאת: "חלה ריש לקיש". דהיינו: ייסר עצמו על ההתרסה - הצודקת כשלעצמה - שהתריס כלפי מורו ורבו - מי שקרבו אל תחת כנפי השכינה - והוא פוגע בו פגיעה קשה. המחלה, אינה, איפוא, אלא עונש שענש ר"ל את עצמו: - לכפר על מעשיו" ולא, חס וחלילה, עונש מידי שמיים - כפי שחשבה, בטעות, אשתו (אחות ר"י).

רבי יוחנן, שידע את האמת, לא היתה לו הגבורה הנפשית (העוז) לומר לה את האמת: בשל מי ובשל מה חלה גיסו. רבי יוחנן הבין, כי ר"ל חלה בשל הצער שהוא מצטער על שצער אותו. אי-לכך, מסתבר, כי ר"י מתמלא עתה קנאה בגבורתו הנפשית של ר"ל; ובכעסו על עצמו, - נתפס לצדקנות ולהתחסדות, בתשובה שהוא משיב לאחותו - המיצגת את האנושי, הארצי, הפשוט. כביכול: מי אני ומה אני שאושיעך (ענוה מזוייפת); סמכי על ההשגחה העליונה...

עמדתו המוסרית הנחותה של ר"י, לעומת מעלתו המוסרית הגבוהה, של ר"ל, - מביאתהו לקשיחות ולאכזריות: ואפשר (בתת ההכרה), שלא במודע, רצה במותו של ר"ל... שהרי רק מותו יאשר (כלפי אנשים) את צדקת הערכתו השלילית למעשה לפגיעה שפגע ר"ל בכבודה - כבוד התורה...

כדי כך נדרדר ר"י - "האדם הגדול" - עד שלא היה מוכן, נפשית, להיענות לבקשת אחותו (האלמנה) ובניה (היתומים); ולא סלח לר"ל על הפגיעה שפגע בו (בתגובה לפגיעה שהוא פגע בו). הערכת המספר - למעשהו הרב של ריש לקיש - רמוזה בקביעה הלקונית שבסוף תמונת ה"שיא": "נחה נפשו של רבי שמעון בן לקיש". רוצה לומר: ב טהרה - שנתכפרה לו שגגתו. והראייה: רק כאן מציג לנו המספר את ריש לקיש (הלסטים) בתוארו (לא המעמדי-היוקרתי - אלא ההישגי-מוסרי) "רבי שמעון בן לקיש" - בשמו המלא והמושלם. בשיא הסיפור מוצאים אנו, אפוא, את רבי יוחנן בשפל מדרגתו המוסרית; ואילו את רבי שמעון בן לקיש בשיא התעלותו.

4. התפנית: הרהורי החרטה של רבי יוחנן

הקורא (או המאזין) מתוח ותאב לדעת: כיצד (אם בכלל) יצא רבי יוחנן מן התסבוכת אליה נקלע - שלא במודע - בשל השתעבדותו ליצריו הגדולים ("הקנאה, התאוה והכבוד"). בשלב הראשון - מיד לאחר מות ר"ל - "והיה רבי יוחנן מצטער אחריו הרבה". אין מצפונו של ר"י - במודע - נוקפו, על מות רבי שמעון בן לקיש. צערו - כפי שהובן על ידי החכמים - מסתבר, כצער על מות ה"חברותא" ללימוד התורה. כי על כן שולחים לו חכמים, לנחמו ("לישב דעתו"), את "רבי אלעזר בן פדת, שמחודדות שמועותיו" (כלומר, שיודע במדויק מסורות שמסרו חכמים - אף שאינן מכונסות במשנת רבי יהודה הנשיא). מהר מאד נתברר לר"י, כי תלמוד התורה, כשלעצמו, אינו עשוי לחזק דעתו של אדם, שחלשה בשל פגם מוסרי. נפגע, משום שנסיון חייו, בשנית, מאשר את עמדתו החינוכית של בר-פלוגתיה המנוח רבי שמעון בן לקיש, - לא חש ר"י כיצד שוב, שלא במודע, הוא פוגע במי שבא ליישב דעתו. יצרו עדין שולט בו: גאותו והכרתו העצמית המופרזת מתפרצות בדבריו: "וכי איני יודע שיפה אני אומר?!" - הכעור המוסרי (יהירותו) מסתתר מאחורי צד "היופי" שבאשיותו הלמדנית.

רבי אלעזר בן פדת אינו משיבו דבר - אפשר מרחם עליו; ומשאינו יודע מה, באמת, מציק לר"י, - אינו יכול להושיעו. ר' אלעזר בן פדת התנא-החכם המושלם ("שמחודדות שמועותיו") אינו, איפוא, האיש שר"י זקוק לו עתה (העוזר והפודה אינו יכול להיות אלא האל - כנרמז בשמו). ר' אלעזר בן פדת - היפוכו של ר"ל - רק מעורר בר"י את געגועיו אל האיש, שהיה - כפי שהוא יודע עתה - לא רק תלמידו; אלא, גם חברו: שיותר משהוא, ר"י, העניק לו ועזר בעיצובו, - העניק לו ר"ל, ופיתח אישיותו. אותה שעה מתחיל ר"י להבין כיצד בקנאתו לכבודו (כבוד התורה כביכול) הסב, שלא במודע, במות ידידו - האחד ואין אחר.

5. ההתרה: החזרה בתשובה של רבי יוחנן

בתמונה האחרונה רואים אנו את רבי יוחנן (בלא להזכיר אותו בשם ובתואר!) "היה הולך וקורע בגדיו ובוכה". ברובד העליון: מצטער ומתאבל על מות רבי שמעון בן לקיש; ומודה - במודע - כי הוא שהסב, בהתנהגותו היהירה, ב"מחלת" ר"ל ובמותו; ועל כן עליו ליתן את הדין ולכפר על חטאו. ברובד התחתון: רבי יוחנן קורע בגדיו העליונים - גאוותו "התורנית" - ומשנה את אישיותו, על דרך ההיטהרות העצמית - ב"מעשה" ולא ב"תלמוד" - מסכים עם עמדתו החינוכית של רבי שמעון בן לקיש בר-פלוגתיה. בצערו האמיתי, הנוקב, מבקש רבי יוחנן את קרבת נפש רעו-כנפשו - ביודעו, בהכרה מלאה, כי אחדות זו אפשרית, עתה, רק בעולם שכולו שלמות - בעולם הבא. ר"י - כמו ר"ל - עונש את עצמו: "והיה צווח עד שנטרפה דעתו" - (סיום פאתטי אופייני לטראגדיה) - מכפר ב"טרוף דעתו" על ש"חלשה דעתו" - מידה כנגד מידה.

אולם כבעל תשובה אמיתי זכה (שלא כמידה שמדד לאחותו) "ובקשו חכמים עליו - ונחה נפשו". שים לב: נפשו מצא מנוחה כאדם פשוט ולא רבי (השוואה ל"נחה נפשו של רבי שמעון בן לקיש" בסוף התמונה השניה). המספר - בפי "מקהלת" החכמים - משיב את נפש רבי יוחנן, בעל הייסורין, בטהרה, אל תחת כנפי השכינה.

המסר, בקריאה רצופה של התמונות, ברור: "החזרה בתשובה" - הסרת המסכה (הפרסונה) המזויפת שנותן האדם על פניו במסיבות חייו מיוחדות - כדי לחשוף ו"לשוב" אל פני אישיותו האמיתית, - ראשיתה בצעד נחשוני. אך באשר להמשך הדרך, נחלקות הדעות: יש מחנכים הרואים את ה"עיצוב" של הפרט ע"י המורה - באמצעות האידיאה ("התלמוד") - את דרך המלך; ויש מחנכים הרואים את "פיתוח" הכוחות הטמונים בפרט - תוך התנסות אישית עצמאית ("המעשה") - כעיקר בדרך האדם אל גישום "העצמי" שבו. בסוגיה זו מכריעה, האגדה שלפנינו. לטובת ה"מעשה"; ומעבירה ביקורת חריפה על המורה, המאמין בכוחו המעצב של ה"תלמוד" (בלבד); ומשום כך עשוי לקנא בתלמיד העצמאי, הכובש לו דרך משל עצמו. קנאה זו עלולה להעביר את המורה על דעתו - משיראה בדרכו העצמאית של תלמידו סטייה מדרך האמת ופגיעה במקודש - אף, שלאמתו של דבר, הפגיעה אינה אלא בכבודו הוא. לעומת האידיאל של "חכם התורה" "יפה הנפש" - העשוי להסתאב בצדקנות יהירה, - מציגה האגדה את האידיאל של ה"תלמיד חכם" - ה"חסיד"16 - גיבור הנפש "הכובש את יצרו". מסר זה, על דרך העימות, משתקף בסיפור האגדה - ערוך ב"מבנה הכיאסטי" - כלהלן:

1. האקספוזיציה: ה"רבי" וה"ליסטים" בעל התשובה

1 המפגש בין רבי יוחנן וריש לקין אצל הירדן.

2 החזרה בתשובה של ריש לקיש - התלויה בדבר (אחות ר"י)

3 ר"ל, הקופץ לירדן, משיל בגדיו (אישיותו המלסטמת)

2. הקונפליקט: בין רבי יוחנן וריש לקיש

הקונפליקט האידיאי: כיצד מעצבים אדם?

4 ר"י: איש לימוד התורה באמצעות המורה המעצב

5 ר"ל: ההיטהרות העצמית באמצעות מים - מצוות תורה

הקונפליקט האישי: מיהו אדם גדול?

6 מיוחס לר"ל: בעל עמדה חברתית גבוהה ("רבי").

7 עמדת ר"י (במוצהר): הקירבה אל תחת כנפי השכינה.

8 ר"י נפגע (ביוקרתו) ופוגע; ר"ל נפגע אך כובש את יצרו

3. השיא: השפל של ר"י וההתעלות של ר"ל

8 חלשה דעתו של ר' יוחנן; חלה ריש לקיש.

7 ר"י, המקנא לכבודו, "מתחסד" ופוגע אף באחותו

6 נחה נפשו של רבי שמעון בן לקיש (תחנת כנפי השכינה).

4. התפנית: הרהורי החרטה של ר' יוחנן

5 ר"י מצטער, חלקית, על מעשיו; בתהליך של היטהרות.

4 עיסוקו בתורה אינו משיבו בתשובה (פוגע בר' אלעזר).

5. ההתרה: החזרה בתשובה של רבי יוחנן

3 ר"י הולך וקורע את בגדיו (אישיותו יהירה) ובוכה.

2 החזרה בתשובה של ר"י על דרך ההיטהרות העצמית.

1 הפגישה בין רבי יוחנן ורבי שמעון בין לקיש בעולם הבא.

העריכה ה"כיאסטית" של סיפור האגדה מבליטה את המסר על דרך ההנגדה והעימות; בדרך זו חש הקורא המאזין בנימה האירונית העוברת לאורך כל הסיפור הקצר.

לאגדה, כך רואים אנו עתה, מסגרת: היא פותחת במפגש בין ה"רבי", הטהור המושלם, הטובל במי הירדן (במכמני התורה) בביטחון מופלג, (בעל כתר תורה וכתר נוי); ובין ה"ליסטים" (בעל כתר גבורה פיזית), המעיז לקפוץ אל מי הירדן; וחזרתו בתשובה - הבלתי מושלמת (התלויה בדבר - ביפי אחות "רבי") - מאלצת אותו להסיר מעליו את מסכת אישיותו הקודמת, המתגלית כבלתי תואמת את ה"העצמי" האמיתי שלו (בעל כתר גבורה רוחנית).

בסופה של האגדה מתברר, כי ה"רבי" "הטהור המושלם" בעולם (השקר) הזה - זקוק, אף הוא, לקרוע מעליו את מסכת אישיותו (ה"אדם הגדול") הבלתי אמיתית; ולאחר שניטהר - ביסורי חרטה קשים - חוזר בתשובה, רק עתה שב ונפגש בעולם שכולו אמת (בעולם הבא) עם רבי שמעון בן לקיש - מי שנתגלה, בהמשך הסיפור, כבעל התשובה השלמה - "האדם הגדול" האמיתי.

בקונפליקט האידיאי שביניהם - בדבר הדרך שבה מעצבים אדם (ולאו דווקא חוזר בתשובה) - מתברר, כי רבי יוחנן, המאמין בכוחו המעצב של המורה - באמצעות אש לימוד התורה - נמצא מודה בטעותו: העיסוק הבלבדי בתורה אינו עשוי להביא את המרגוע הנפשי לאדם בכלל - ולאדם החש בהרהורי חרטה על חטא שעשה לזולתו - על אחת כמה וכמה, אדרבא, התברר לו, כי בעודו נתון בעולמה של תורה - על אף שחש כבר באורן של חכמים, העשוי לא רק לחמם אלא לכוות (כמעט שעשה בריש לקיש בשעה שפגע בכבודו), - אינו יכול לעצור את פגיעת גחלת אשו בר' אלעזר בן פדת, על לא עוול בכפיו.

אדרבא, רבי יוחנן, בתפנית שחלה בחייו לאחר מות ריש לקיש - משחש להיכן הובילה קנאתו לכבודו במעשה ההתחסדות כלפי אחותו, - מודה לחברו הגדול, כי "האדם הגדול" - ובעל התשובה האמיתית - הוא מי שמיטהר ומי שמתייסר בעשייה על פי דרכה של התורה - איש איש על פי ה"עצמי" שלו.

כך מתברר, כי בקונפליקט האישי שביניהם - בשאלה מיהו ה"אדם הגדול" - רבי יוחנן, שייחס לריש לקיש הערכה ליוקרה ולעמדה חברתית ("רבי") - וראה בו (בסתרי לבו) מתחרה על מקומו בראש הישיבה, - מתגלה, בשיא הסיפור, כמי שבקנאתו לכבודו אינו חושש, בצדקנותו, לפגוע באחותו: ביודעו, כי אם לא יתפלל לשלום ריש לקיש - יהפכנה לאלמנה ובניה יהיו יתומים. רבי יוחנן מעמיד, אפוא, למעשה, את הכבוד (הכבוד, כביכול, לתורה) כערך עליון - בעוד, שבמוצהר, הוא מעמיד כערך עליון את הקרבה אל ד' (תחת כנפי השכינה).

ריש לקיש, שבא מעולם שבו המאבק למעמד ליוקרה ולכוח קובע את עתידו ואת חייו של האדם (פשוטו כמשמעותו) - נדהם, לרגע, בראותו תופעה מעין זו גם בעולמה של תורה. אך בהיותו, עתה, גיבור הנפש והרוח, - נזהר מאד מלזהות את העוסקים בתורה - הנתפסים ברגע של חולשה לכבוד התורה (שהוא כבוד עצמם) - עם נותן התורה. ומתוך חיפוש של אמת לקרבת ד' - הטהור והמושלם האמיתי - כבש את יצרו הפולמוסי; הודה בפגיעה שפגע ברבי יוחנן; וקיבל עליו את הדין, ריש לקיש, במעשהו, קיים את שרבי יוחנן גרס אך ורק במוצהר, ומכיוון שקידש את ד' במעשיו - נחה נפשו של רבי שמעון בן לקיש - בצורה טראגית - תחת כנפי השכינה.

לקראת השיא מתנצחים "הגיבורים" - רבי יוחנן וריש לקיש - בדברי תורה; ומתנגשים איש בחברו עד כדי פגיעה אישית הדדית. דו-הקרב המילוי-אידיאי מסתיים בניצחון רבי יוחנן (בעולם הזה); ואילו ריש לקיש נכנע.

ברם, בשיא הסיפור כהצעתנו - שני הגיבורים נחלשים: אלא שאצל רבי יוחנן (יפה-הנפש) - חלשה דעתו; ואילו ריש לקיש (בעל-הגוף) - חלה גופו. נתחלפו היוצרות: רבי יוחנן המנצח ב"מלחמתה של תורה" (כביכול), - מתגלה כנכשל במלחמתו עם עצמו: אינו מקבל את מעשה הויתור והפיוס שמציע לו ריש לקיש בשתיקתו. אדרבא: נפגע מגדלות-נפש זו של תלמידו-רעו, - מוצא מפלט בענוותנות צדקנית, בשיחתו עם אחותו, המבקשת ממנו מעשה של חסד - לפנים משורת הדין - והוא דוחה אותו (ואותה). ואילו ריש לקיש, שכבש את יצרו ונהג לפני משורת-הדין עם רבי יוחנן, - לא סלח לעצמו על רגע חולשת הדעת - בשעה שפגע ברבו-רעו; ומשלא נסלח לו עוונו - קיבל עליו את כל חומרת הדין: "חלה ריש לקיש".

ואף שרבי יוחנן לא מחל לו על כבודו, - הקב"ה ברוב חסדו, בראותו צער נפשו וענות גופו של ריש לקיש, - קרבהו (כ"רבי" - טהור ומושלם) אל תחת כנפי השכינה; וכך, סוף סוף, "נחה נפשו של רבי שמעון בן לקיש."

רבי יוחנן יגיע למדרגה זו רק לאחר ייסורי חרטה קשים: לאחר שיקרע את בגדי יהירותו הצדקנית; ולאחר שדעתו, השוגה, תיטרף עליו. וגם זאת, רק לאחר שהחכמים יבקשו עליו רחמים - "ונחה נפשו..."

למורה

העיון הספרותי באגדה "רבי יוחנן וריש לקיש" מוביל למסקנות חינוכיות קשות ו"מסוכנות" (בייחוד - משום שרבי יוחנן מייצג את העמדה המבוקרת). כדי "להקל" על מלאכת המורה (בעימות אפשרי עם תלמידיו בכיתה) מובאת בזה אמרות חז"ל מ"פרקי-אבות" (רובן אוזכרו תוך העיון הספרותי באגדה) המאששות את התפיסה הפרשנית-החינוכית, לסיפור, כפי שהוצעה לעיל:

רבי שמעון אומר: שלושה כתרים הם: כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות; וכתר שם טוב עולה על גביהן (ד' יג).

בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם...

איזהו גבור? הכובש את יצרו... (ד', א).

שמעון בנו (של רבן גמליאל) אומר: כל ימי גדלתי בין חכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא. (א', יז).

רבי אליעזר הקפר אומר: הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם (ד', כא).

רבי אליעזר אומר: יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך;

ואל תהי נוח לכעוס; ושוב יום אחד לפני מיתתך.

והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים;

והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש (ב', י).

לחיזוק תפיסה - ספרותית-חינוכית זו נראה להציע למורה ללמד, סמוך לאחר-מכן, את סיפורו של ש"י עגנון "שני תלמידי-חכמים שהיו בעירנו" (הנזכר בעיוננו לעיל) סמוך ונראה, עמ' 53-5. מומלץ לקרוא את מאמרו של פרופ' א"א אורבך בספרו על יהדות וחינוך, הוצאת ביה"ס לחינוך של האוניברסיטה העברית, תשכ"ז, עמ' 179-162.

הערות:

* בהמשך לעבודת צוות בהשתתפות גב' דינה פישר וגב' צביה צדוק, שנערכה במסגרת ביה"ס לעובדי הוראה בכירים - ירושלים.

1. ,Olrik, A.: "Epoc Roles of Folk Literature, The Study of Folklore, Dunders (ed). Englewood. Cliffs pp. 124-141 ,1965

2. המקור, בארמית, בבא מציעא דף פ"א סוף עמוד י. התרגום העברי עפ"י הרב עדין שטיינזלץ. ביאליק, משום מה, הפריד את האגדה לשני חלקים נפרדים. ראה ספר האגדה "מעשה החכמים" ת"כ; תל"ן (חלק א', עמ' רי"ז, ר"יט).

3. ראה עזריאל אוכמני, תכנים וצורות לקסיקון מונחים ספרותיים, ספרית פועלים חלק א' עמ' 142-130; 198-196.

4. י"ת רדאי, "על הכיאזם בסיפור המקראי", בית מקרא, חוברת א'-ב' (כ'-כ"א), תמוז תשכ"ד.

5. ראה מל"ב ה', "הלך ורחצת שבע פעמים בירדן וישב בשרך - לך וטהר". וראה ויקרא י"ד, , 8 ,9 , 16, 24; ט"ו, 13, 16; במדבר י"ט, 7, 8, 19 ועוד.

6. ראה בבא מציעה פ"ד ע"א. להלן העיבוד של ח"נ ביאליק בספר האגדה "מעשה חכמים" ת"ב, חלק א' עמ' רט"ז. אמר ר' יוחנן: אני נשתירתי משפירי ירושלים. הרוצה לראות יפיו של ר' יוחנן, יביא כוס של כסף צרוף וימלאנו גרעינים של רמון אדום, ויעטר כליל של ורד אדם על פיו, ויניחנו בין חמה לצל - ואותו זהר מעין יפיו של ר' יוחנן הוא. עיבוד אחר מצוי בשירו של ש' טשרניחובסקי "שלושה כתרים", שירים, הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב תש"י עמ' - 436, המעמת את רבי יוחנן עם ריש לקיש, על יסוד סיפור האגדה שלפנינו.

7. מוטיב הבגד האישיות מצוי אצל חז"ל כגון במאמרים: "כבודו של אדם בגדו" (שמ"ר י"ח); יש אדם שהוא נאה ולבושו בעור: הוא כעור ולבושו נאה. וישראל נאים לארץ והארץ נאה להם" (במד,ר כג ובדומה ילקוט איוב תתקי"ז). מוטיב זה שכיח בסיפורי עגנון כגון "המלבוש" וה"אדרת" ב"אורח נטה ללון". ראה ברוך קורצוויל מסות על סיפורי ש"י עגנון ירושלים ות"א מסדה תשכ"ג, פרק שבע עשרה: דור ללא מלבושים וללא ספרים, וראה דוד תמר "לבוש ותוךם" לעגנון שי, ירושלים תשי"ט, עמ' 341-331 ראה גרשון שקד "על 'מלבוש' לש"י עגנון" משא למרחב אוקטובר, 2, 1959.

8. ראה ברכות ה' ע"ב: ר' חייא בר אבא חלש, על לגביה ר' יוחנן.

א"ל הביבין עליך יסוין? א"ל לא הן ולא שכרן.

א"ל הב לי ידך, יהב ליה ידיה ואוקמיה.

ר' יוחנן חלש, על לגבי ר' חנינא.

א"ל חביבין עליך יסוין? א"ל לא הן ולא שכרן.

א"ל הב לי ידך, יהב ליה ידיה ואוקמיה.

ואמא? - לוקים ר' יוחנן לנפשיה (בעצמו)?

אמרי: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.

9. ראה המחלוקת בקידושין מ' ע"ב: וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד. נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמיד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה.

וראה במדב"ר י"ד: "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" לפי שהמעשה הוא מכפר על האדם; לפי שהתורה מלמדת את האדם כיצד יעשה רצון המקום לפיכך שכר התלמוד גדול מן המעשה. ובשמות י"א מציגו: "המעשה קודם לתלמוד תורה". וכדאי לעיין בקידושין נ"ט ע"א למטה: "איתיביה ר"ל לר' יוחנן... מעשה מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה; מחשבה אין מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה"..

10. ראה משנה בבא מציעה פרק ד', י: "אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו: זכר מעשיך הראשונים!"

11. ראה פרקי אבות ד', כא (מובא להלן בסוף עיוננו).

12. ראה פרקי אבות ד', כ.

13. ראה פרקי אבות א', יז (מובא להלן בסוף עיוננו).

14. ראה סוכה נ"ב ע"א; "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו".

15. השווה סיפורו של ש"י עגנון "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו" סמוך ונראה עמ' 53-5.

16. ראה דרך ארץ זוטא א; "דרבן של ת"ח: עניו ושפל רוח, זריז ממולח, עלוב ואהוב לכל אדם, שפל לאנשי ביתו, ירא חטא ודורש את האדם לפי מעשיו."

17. ראה פרקי אבות ב', (מובא להלן בסוף עיוננו)...

18. ראה פרקי אבות ד', א: "איזה חכם? - הלומד מכל אדם".

19. עליהן אפשר להוסיף גם את המשניות הבאות: פרק א' משניות ב, ו, יא, יב, יג; פרק ב' משניות ב, ח; פרק ג' משניות ט, י, יא, טו; פרק ד' משניות ג, ד, יב, כ.

המלבוש והאדרת בכמה מסיפורי עגנון חלק ב'